30 מאי 2011
שילטון העם
ארועי השבוע החולף בארה"ב ובמרכזם נאומיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, יותר מששינו רבות באשר למדיניות ישראל הבינלאומית, שינה את יחסי הכוחות בתוך מדינת ישראל. ואנו אף לא חשנו בכך.
אין חולק על כי נאומו של מר נתניהו היה חשוב, רהוט, מתווה כיוון, מושכל, משכיל, הרואה עין בעין את צרכי קיומנו ועל כך יבוא על הברכה. נתניהו גם הצליח להציב ולאשרר את הציבור וקובעי המדיניות האמריקנית מאחורי ישראל ולא כך בזכות אובמה אלא על אפו וחמתו של אובמה. הזיגזג האמריקני, ואל נא נישגה באשליות, אובמה חזר בו ברבים מעיקרי נאומו הראשון במשרד החוץ, למרות התפתלויות רטוריות, ואין המדובר אך בשיפוץ קוסמטי, שינה במדת מה גם את יחסי הכוחות בארה"ב גופא.
שני בתי הקונגרס הראו קבל עם ועדה מי הוא הבוס האמריקני וזה אינו אובמה, למצער לעת הזו. נכון, אובמה שינה כיוון מפאת עת הבחירות לנשיאות הקרבות ןהולכות ואין כל ביטחון כי יחוש כבול במחויבותיו לבתי הנבחרים במדה ויבחר לכהונה שניה. מאידך גיסא, בממשל האמריקני כמו בכל ממשל, בעל המאה הוא בעל הדעה ובממשל זה שני בתי הנבחרים האמריקנים הם בעלי המאה והם מסוגלים להכתיב רבות מפעולות הנשיא באמצעות ישיבתם על סוגרי הארנק הציבורי. אכן, זו דמוקרטיה לתפארת אשר בה העם הוא המכווין ומנתב רצונותיו ולא אדם אחד (הנשיא) העומד אחת לארבע שנים בראש הפירמידה. דהיינו, בתי הניבחרים הם המבטיחים את רציפות השלטון בהתאם למאווי לב הציבור ולא נשיא לרגע היוצר (לעיתים) כל פגע.
אך יותר מאשר התווה נתניהו את הכיוון הבינלאומי באשר לסיכסוך עם הפלשתינים, יצר נתניהו מצב שונה במדינת ישראל גופא.
משך 63 שנים שהשמאל הישראלי הרדיקלי, באמצעות שליטתו בתקשורת ובמערכת המשפט, חמס את השילטון מהעם והעבירו לקבוצת אינטרסים צרה המתווה את מדיניות ישראל ומדרדרת אותה פעם אחר פעם, צעד ועוד צעד אל עברי פי פחת.
די אם נזכיר את האסונות שירדו על ראשינו הכרוכים בהסכם אוסלו, פינוי לבנון המחפיר, האינתיפדה השניה, גרוש גוש קטיף, הקפאת 10 החודשים של הבניה ביו"ש. ועל אלו יש להוסיך את תוצאות הנילוות של אותם אסונות אשר הביאו אסונות נוספים כגון מלחמת לבנון השניה ומבצע עופרת יצוקה.
כל ראשי הממשלה עד עתה, כולל בנימין נתניהו התקפלו מאימתו של הלובי התקשורתי-משפטי אשר באמצעות איסוף חומרים מכפישים לכאורה בתיקים עלומים, המוחזקים ב"כספות באפלה" ופתיחת תיקים תפורים כנגד ניבחרי ציבור שלא מאנ"ש, הביאו את כולם לצעוד בתלם שהותווה להם על ידי האח האליטיסטי הגדול. אכן, כן, ניבחרינו ניסחטו באמצעות איומים ישירים ומוסווים (ועדיין ניסחטים), לאורך דורות במתכונת אירגון לשם פשע בידי מערכות התקשורת והמשפט הישראלי.
איננו וודאים באם נתניהו אמנם תכנן מבעוד מועד את שגרם נאומו במדינת ישראל אך כך או כך, גרמו נאומיו להתיצבות, למצער גורפת, של מרבית הציבור מאחוריו כאשר אותו הציבור בורש בבוז את שיטנת אנשי התקשורת אשר ניכר בעליל כי ליבם נחמץ בקירבם למראה הצלחתו של נתניהו בעבור כולנו במסעו האמריקני.
כך פועלים נשיאים אמריקנים. שם, בארה"ב הם הפנימו מזה זמן רב כי כל נכלולי הפוליטיקה והשלטון אינם עומדים למול תמיכה ציבורית גורפת בנשיא. וכך, עמלים מועמדי ונשיאי ארה"ב ראש וראשונה אצל ציבור בוחריהם לא רק לקראת בחירות אלא עושים תחזוקה שוטפת ומנהלים דיאלוג פורה עם בוחריהם ומממניהם משך כל השנה.
נתניהו הראה כי באשר הוא מדבר אל ליבו ושכלו של הציבור הישראלי, מחזיר לו זה תמיכה נלהבת. נתניהו נסוג בכך באופן מוחלט מהתזה הנכלולית השרונית הגורסת כי "מה שרואים מכאן לא רואים משם" ומטרתה היא אחת, לאחז את עיני הציבור להסכים עם מדיניות הנוגדת את מצפונו וערכיו. הקוץ שבאליית הגישה השרונית הלזו היא כי "אתה יכול לרמות מספר אנשים חלק מהזמן, אך אינך יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן", כפי שעשה שרון לפני ובעת גרוש גוש קטיף. אם טענו רבים ובצדק כי בעת הסכם אוסלו (שהוכח ככישלון מהדהד), כי ראשוניותו הביאה אנשים למחשבה כי ראוי לנסות מתווה שונה, מתווה שלום בניגוד למתוות המלחמה שהחזקנו בהן עד אז, הרי טיעון זה אינו מחזיק עוד מים לאור הכישלון הנורא האוסלואידי וכך הפך גרוש גוש קטיף ומסע שטיפת המוח הציבורית לפניו ובעקבותיו לשעתו המבישה והשחורה של הציבור החושב במדינת ישראל
זו לנו הפעם הראשונה בהיסטוריה הידועה הישראלית כי ראש ממשלה מכהן בישראל, מר נתניהו, עקף את מוקדי כח הממון-התקשורתי המושחת הישראלי ופנה מעל ראשו אל ציבור הבוחרים, אל העם, במתכונת האמריקנית. אם עשה זאת במודע או מבלי משים אין לכך חשיבות, החשיבות היא בכך כי ניפרץ הסכר, הותווה המתווה, נתניהו הוכיח כי ניתן להתעלם באורח מוחלט, לברוש בבוז את שרלטני התקשורת והשמאל הקיצוני הבוגדני מעל גבו בבחינת "ינבחו הכלבים הללו עד שייחר גרונם אך השיירה עבור-תעבור על אפם וחמתם".
נתניהו הפך בימים אלו לפורץ דרך באשר תמיכת הציבור בראש ממשלתו והיא הנותנת לו את הכח לבצע מדיניות אשר לשמה ניבחר. אך יתרה מזאת, ישנם הגורסים כי בסולם העדיפויות הלאומי, הסיכסוך עם העולם הערבי הוא המסכננו ראש וראשונה. אנו כאן גורסים מתווה שונה בתכלית.
חוסר ליכודנו הפנימי, משנאי חינם המתרוצצים בראש חוצות ומנסים לנתב את מדיניותנו כנגד האינטרסים החיונים שלנו ולמען תועלתם האישית, אנשי גיס חמישי, מאותנני שלמונים ממדינות ערב ומשוטמי ישראל בארצות הים, מלשינים ומוייסרים בנוסך היודנראט והקאפו, הזוחלים במחילות מבאישות תחת רגלינו וממוטטים את הבסיס עליו ניבנתה מדינת ישראל, הם אלו המסכנים אותנו מהפן האסטרטגי ראש וראשונה. באשר אם מלוכדים אנו כנגד הסכנה החיצונית הערבית הרי שנוכל לה, ללא כל ספק. מפורדים, מפולגים ומסוכסכים בנינינו לבנינו כפי השורה בשורותינו כעת, אנו נפסיד את כל היקר לנו ואין כל חשיבות עד כמה "טכנולוגים", "מתוחכמים", עם טייסות וטנקים קיימים באמתחתנו הביטחונית. אלו לא יעמדו לצידנו ביום פקודה במדה ורוחנו הקולקטיבית תהיה שפופה, כנועה, נסגנית, "עיפה מלנצח" וכישלונית. כבר נאמר, וההיסטוריה הצבאית מוכיחה זאת שוב ושוב, "לא בכח כי אם ברוח", ושוב, "לא בכח כי אם ברוח".
נאומו של נתניהו צופף וליכד את השורות תוך שמאדיר את הקומצנזוס הציבורי הישראלי באשר לשרידות אפשרית של העם בארצו ובכך יתרונו הברור. כמובן, אין נאום אחד עושה את כל ההבדל, חייבת להערך תחזוקה שוטפת ולאורך זמן רב, אך זהו צעד בכיוון הנכון.
איננו מתעלמים מהסכנה העומדת לפתחנו מצד מדינות ערב והפלשתינים אך עלינו להכיר כי בסולם העדיפויות הלאומי עומד הליכוד הלאומי בנושאים קיומים לפני כל מטלה אחרת. משנשיג זאת הרי הסכנה הערבית, רק אז, היא שתעלה לראש סולם העדיפויות.
נתניהו הפגין בנאומו ותוצאותיו בישראל כי ניתן ללכד את העם, למצער מרביתו, מאחורי מתווה הניראה הגיוני, הנוצר את צרכיה הביטחונים והאסטרטגים של מדינת ישראל ולכן בר השגה, אם לא עתה אזי בעתיד הניראה לעין. זהו לקח חשוב לכל מנהיגינו: "ניטשו את נכלולי הפוליטיקה הצ'מברלינית, דיבקו במתווה הפוליטיקה הצ'רצ'יליאנית". הדיוידנדים, הערך המוסף למנהיג ולעמו הם גדולים ועצומים.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
